הכרות עם נעמי

נעמי מחללת

איך לספר את סיפורי באהבה ורמז?

נולדתי בקיבוץ. זכיתי למורים נפלאים, חברי אמת וחיבור לטבע שהעמיק והתעדן עם השנים. זכיתי גם במחלה, בגיל צעיר, שהראתה לי מה באמת חשוב, ובחרתי לחיות ולממש את יעודי – להביא ריפוי לבני האדם ולפלנטה . מסעי, בנתיב לא מסומן, ועם זאת מסומן היטב, הביא אותי לגעת בבני אדם דרך זן-שיאצו. התחלתי את המסע ב-1988. אחת הבחירות החשובות בחיי היתה הבחירה להעמיק עד שאגע במהות הקיימת בזן-שיאצו, במקום ללמוד שיטות טיפול נוספות.התוצאה היתה חיבור עוצמתי. גיליתי ידע חי הזורם דרכי כל העת. לימדתי והכשרתי מטפלים ואפשרתי להם להיזכר בחיבור, במה שהוא מעבר למילים. תמיד היה בי האומץ לקפוץ ראש ללא ידוע. (פעם קפצתי כך לגב במדבר וחטפתי בומבה בראש…)

לאורך כל חיי הקשבתי ללב. לא ראיתי שום אפשרות אחרת. ליבי נשאר תמים. אני עדיין שואפת בכל ליבי לעולם טוב יותר שנשאיר לילדנו, ועושה בדרכי הפשוטה את כל מה שיכולה כדי להזכיר לאנשים את עצמם. את העוצמה בתוכם. על הדרך קורים הרבה קסמים. כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שנגעתי בחייהם של אלפי בני אדם כיוון שהעזתי לגעת בליבי… וכשאני מסתכלת קדימה, אני יודעת שרבים מספור מחכים לפגישה ביננו, פשוט כי יש שם מתנה – ריפוי פשוט.

המהות של ריפוי פשוט בעוד שכיוון העבודה ברוב שיטות הטיפול, הוא שהמטפל עובד על המטופל (על השרירים, השלד, מערכת המרידיאנים וכו'), ריפוי פשוט מבוסס על אחדות. הוא מבוסס על התפיסה שכל מה שהמטופל זקוק לו, נמצא גם בתוכו וגם בתוך המטפל. מכך נובעת גישה טיפולית מהפכנית, המכוונת את התהליך הטיפולי אל עבודה פנימית של המטפל, תוך חיבור למטופל ולצרכיו. התוצאה המיידית אצל המטופל היא חוויה של מרחב, העצמה והאצת תהליכי ריפוי פיזיים רגשיים ונפשיים.

והנה כמה סיפורים מתוך חיי :

חלום ופסיכולוגית מופלאה

בגיל 36, רווקה, עם זוגיות די הזויה בחיי, החלטתי שהגיע הזמן ללכת לפסיכולוגית. בכל זאת, אני כבר ילדה גדולה, עוד לא הקמתי משפחה והבאתי ילדים לעולם, ויש גם את הקול "הפולני" האומר ש "את חייבת להיות כמו כולם" כמו שלמדתי בקיבוץ… אז מה אם אני אוהבת טבע ומרחבים, בכל זאת צריך להתקרקע… כנראה אני לא בסדר… קבעתי פגישה עם פסיכולוגית יונגאנית, סיפרתי את סיפורי וקבענו פגישה נוספת. ובבוקר הפגישה התעוררתי עם חלום:

חלמתי שאני אימי ואחותי נמצאות בגינה של הבית בו גדלתי בקיבוץ, גן עדן עשיר בצמחיה, מדרון צפוני ומוצל. ואנו שותלות בגינה קריסטלים ענקיים. שקופים, גדולים, יותר מגובה אדם.

כשסיפרתי את זה לפסיכולוגית, היא אמרה לי: אישה יקרה, לכי לשלום. כל כוחות הריפוי נמצאים בתוכך. שיהיה לך מסע מופלא.

אז הלכתי… היום הקריסטלים ותבניות האור משתלבים היטב בעבודת הריפוי של אדם ואדמה – ריפוי פשוט.

כוחו של פתק

זכיתי, בעודי נערה מתבגרת, ללמוד מאחד מהאנשים הגדולים המהלכים כאן בענווה – מוקי צור, בסוף השנה, מוקי נתן לכל אחד מאיתנו פתק. הפתק הזה מלווה את חיי.

לנעמי!

כשהחליל מנגן,

והצחוק מתגלגל,

כזעם, כבכי,

אתה מצוי כמו בהרים,

במערות ליד הנחל.

הצימאון לחיים ידריך אותך גם אל הנטוע,

אל הבנוי,אל עצמך.

עברו כ 11 שנה לפני שפגשתי שנית את מוקי ,כתבתי לו מכתב תודה וקיבלתי מכתב נוסף:

לנעמי שלום!

אכן קיבלתי מתנת אמת. גם פרישת שלום, גם תודה וזיכרון ומנה של חום ואור חוזר.

את הפתק שכתבתי לך אני זוכר היטב. ראיתי לפני נערה העוברת משברי בנייה עזים, נאמנה לעצמה, מודעת לכאביה, רוצה לפרוץ אל העולם, לקבל את הכרתו ואת האהבה המצמיחה כוחות כה רבים ואינה יודעת אם תזכה בהדדיות, במי שיענה. אם את זוכרת, יש שיר אחד שתמיד מרעיד את מצפוני ומסמן את הדרך בה הייתי רוצה למצוא כוח ללכת והוא שירה של רחל: התשמע קולי? כך ראיתי אותך אז. מהלכת עם מנגינה ולא בטוחה מה כוחה, האם תזכה להד. אין לחזות האם יזכה אדם במתת כזו או לא. אך עליו להושיט יד באמונה כי הזכות לכך יש לו. ואין להסתתר במסגרות שכאילו תענקנה זאת בגניבה (מסגרות פוליטיות, דתיות או אפילו משפחתיות).

כשכתבתי לך אז את הפתק ידעתי כי גנוזים בך כוחות רבים המחפשים אמון והד. פתקתך רק אישרה תחושותיי אלו.

כל טוב ותודה רבה. שלך מוקי

שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו

השנה 1997. אני ברכבת בדרך לפסטיבל עכו. התיישבתי ליד חבורה דוברת ערבית, ופתאום אל תוך המשפטים בערבית מצטרף המשפט "שלח לחמך על פני המים, כי ברבות הימים תימצאנו". זה כבר היה מסקרן והצטרפתי לשיחה…

השעה מתאחרת, ברור שאפספס את הרכבת חזרה, אבל הרגשתי להישאר להופעה של תאטרון קליפה.

זו הייתה הופעה WOW צבעונית ויצירתית. ממש הרגשתי שאם לא הייתי עושה זן-שיאצו בכזו אהבה, הייתי חלק מהתאטרון הזה. ולכן, הייתי חייבת לומר תודה לאנשים שיצרו את המופע הזה. אז נכנסתי אל מאחורי הקלעים, למרות איש הביטחון , מי יכול באמת לעצור אותי? ושלחו אותי לחפש קרח או קרחת…

פניתי לקרח הראשון שראיתי, כולו מאופר בלבן ואני אומרת לו שאני חייבת לומר תודה. הוא הסתכל עלי וחייך ואמר שהוא לא הקרח הנכון, אבל מי אני? אמרתי את שמי, נעמי , והוא שואל – את ליידי שיאצו?

ואני, מופתעת מהשאלה, עונה לו "כן". מי אתה?

והוא מספר לי ששמו שחר דור, והוא למד אצלי בסכ"ה ששה שבועות שגרמו לו ללכת בעקבות ליבו לתאטרון, וכבר שנים שמספר הטלפון שלי שמור אצלו כדי לומר לי תודה רבה… כי מה שהוא קלט ממני , עזר לו למצוא את יעודו. שלח לחמך על פני המים!

וכאן – סיפור המסע האישי שלי אל זן-שיאצו