סיפור המסע האישי

סיפורי האישי שהוביל מזן-שיאצו לריפוי פשוט

הגעתי אל לימודי זן-שיאצו ב 1988. בסה"כ רציתי לארגן סדנה בקיבוץ בו גרתי. אולם המעורבות בשלבי היצירה היתה משמעותית, ומהרגע הראשון ידעתי שבאתי הביתה. ויכולתי לנוח. גופי הכיר את התנועות בידיעה שאינה יודעת ואני נפעמתי שמחתי וחגגתי. בתחילת הדרך עדיין לא יכולתי ל"חבר את הנקודות" בחיי. רק חוויתי. צמאתי למגע הזה שיש בו מנוחה , הכלה, חמלה ואנושיות. היה לי ברור מהרגע הראשון שדרך עבודה זו אינה יפנית או סינית אלה אנושית. בכל תרבות הקשורה לאדמה נוצר, באופן טבעי השיאצו שלה. החוויה הראשונית של המגע בדרך הזו היה עבורי כמו לצאת לטיול .היה שם משהו מוכר ואהוב.

הבנתי כי למדתי להישען ולהיות בלחץ שווה, הבסיס לעבודה בזן-שיאצו, בואדיות ובהרים, כשגופי יודע לנוע מתוך ביטחון בשביל. למעשה, את הזן-שיאצו הראשון שלי למדתי מהתבוננות בבדואים בסיני המדלגים כעיזים על הסלעים, נתמכים לחלוטין בכל אבן באיזון מושלם. ואלו התשובות שמצאתי :

זן-שיאצו הינו דרך למצוא את המרכז הפנימי.

עיקרון מרכזי בדרך ריפוי זו הינו לחץ שווה. שתי נקודות מגע עם הגוף באותו המשקל מאפשרות מנוחה והרפיה עמוקה.

מגע מסוג זה מביא את המטופל והמטפל למרכז הפנימי והשקט.

האדמה מהווה תמיכה שאינה מודעת.

אנו מושפעים בפשטות מכוח הכובד. לתמוך באדם, בשיא הנוחות, באותו האופן שעושה זאת האדמה מאפשר הרפייה עמוקה אל מעמקי תת המודע, ממנו ניתן לייצור ריפוי במימדים רבים: פיזי, רגשי, נפשי ואף רוחני. אנו חווים את השלם, את האחדות.מה שמנחה את התהליך הינו "עבודה" מכיוון האדמה אל השמיים. המטפל לומד להיות אדמה ולהגיע לשמיים.

ואולי הכי חשוב את מה שהבנתי, הבנתי בגופי… את היותנו מכשיר מופלא דרכו ניתן להתחבר לכל אדם, את התודעה המכוונת ואת האינסופיות המפעימה בה אנו הווים.

הבנתי בגופי! ורק משום כך ביכולתי ללמד ולהזכיר. אני מלמדת באהבה רבה כיצד לגעת במרחב. להמתין …. להקשיב … להיות…ופחות לעשות. תמצית זן-שיאצו הינה אי-עשייה. או במילה אחרת שיאצו-הומאופטי… כמות הידע המועברת בדרך זו היא מעבר לכל דמיון. אופן לימוד זו הינו ייחודי ומתפתח. אני קוראת לשיטת ריפוי זו "ריפוי פשוט".

נעמי גולדברג מורה לזן-שיאצו