נעמי גולדברג

יוצרת מלמדת ומטפלת בשיטת Iro Shiatsu

מוֹבִילָה נְתִיבִים אֵל עֹמֶק הַשֶּׁקֶט

Iro Shiatsu

שמי נעמי, מורה ומטפלת בזן-שיאצו למעלה מ 30 שנה.
כשפגשתי את דרך הריפוי של זן-שיאצו, התמסרתי כולי והיה לי ברור שבזה רוצה לעסוק בחיי.

במהלך השנים נפתח בי ערוץ הריפוי באמצעות צבעים ותבניות אור שהשתלבו בטבעיות בקורסי הזן-שיאצו שלימדתי במהלך למעלה מחצי יובל.

כשהתחלתי ללמוד זן-שיאצו, מאד ביקשתי להכיר לעומק את הרפואה הסינית והאופן בו היא מתבוננת על העולם. ניג'ל, המורה היקר שלי, הסביר בעדינות שביפן, תלמידי זן-שיאצו אינם נחשפים לתאוריה לפני סיום שנתיים ראשונות.

כי מה שחשוב בהכשרת מטפלים הוא יכולות החישה של הצ'י במרידיאניים. כלומר, מטפל שחש צ'י, יטפל טוב יותר ממטפל שיודע תאוריה,

כמורה, מהרגע הראשון, אני עובדת עם תלמידי על החיבור. להיות בתדר גבוה ובנוכחות ולאפשר לצ'י לזרום דרכם.

מתוך הידע שעובר דרכי וקיבל הוכחות מדהימות באפקטיביות שלו, ב-18 שנים האחרונות, יצרתי שיאצו במימד אחר – Iro Shiatsu

מסע הגילוי של עבודת הצבעים והצורות, שהיום נראית לי כבר כל כך ברורה וטבעית, מחזיר אותי למשפט מהספר 'הנסיך הקטן':
"הדברים החשובים באמת סמויים מהעין ואין לראותם היטב אלא בלב בלבד"

כשאני מתבוננת היום מתוך הלב אל המרחב הפנימי שבתוכי, מתקיים שם מארג שלם מלא צבע ותנועה. זהו מארג היקום והקיום, בו ניתן להשתמש לריפוי אדם, אדמה ופלנטה.

את הגישה והפתח למארג הנני מעבירה ומנחילה לתלמידי בקורסים שאני מלמדת.

הסיפור שלי מתחיל בקיבוץ אלונים

בכיתה א' כשנהייתי גדולה והפסיקו החיבוקים של המטפלות וההורים, למדתי לקבל את החיבוק מהטבע סביבי. מהיער, הפרחים שחזרו כל שנה, לבלוב האלונים באביב וריח הגשם. שם גם חוויתי לראשונה את הדבר החמקמק שנקרא אנרגיה. חשתי בברור את השמחה ביער לעומת העצב במקומות אחרים. הבנתי שזה קשור במחשבות וברגשות של האנשים.

ואז בגיל 20, "זכיתי" בסרטן. זו אכן הייתה זכייה כיוון שדרך המחלה הבנתי שהתנהלתי לא נכון מבחינה רגשית. התחייבתי בפני עצמי לא להגיע יותר לעולם  למחוזות הרגש שיצרו את הסרטן בגופי.

כשהשיאצו דפק בדלת, התמסרתי. מהרגע הראשון היה לי ברור שזה מה שאעשה בחיי.
כשהתחלתי ללמד ולעבוד עם קבוצות, הבנתי שיש כאן מתנה ייחודית. זכיתי.

בשלב מסוים בהתבוננות לאחור, קלטתי שכל השנים התחנכתי אצל מורים שהיו משכמם ומעלה, זו הייתה מתנה נפלאה שהכינה אותי לתפקידי בעולם.

אחד המורים המופלאים שזכיתי ללמוד אתו הוא מוקי צור מקיבוץ עין גב.

ופתק שקיבלתי ממנו בתום שנת הלימודים שמר עלי שנים רבות ברגעים קשים:

לנעמי!
כשהחליל מנגן,
והצחוק מתגלגל,
כזעם, כבכי,
את מצויה כמו בהרים,
במערות ליד הנחל.

הצימאון לחיים ידריך אותך גם אל הנטוע,
אל הבנוי,
אל עצמך.

11 שנים חלפו לפני נפגשנו שנית. הודיתי לו על הפתק הכה משמעותי עבורי וקיבלתי מכתב נוסף:

לנעמי שלום!
אכן קיבלתי מתנת אמת. גם פרישת שלום, גם תודה וזיכרון ומנה של חום ואור חוזר.

את הפתק שכתבתי לך אני זוכר היטב.
ראיתי לפני נערה העוברת משברי בנייה עזים, נאמנה לעצמה, מודעת לכאביה,
רוצה לפרוץ אל העולם, לקבל את הכרתו ואת האהבה המצמיחה כוחות כה רבים
ואינה יודעת אם תזכה בהדדיות, במי שיענה.

אם את זוכרת, יש שיר אחד שתמיד מרעיד את מצפוני ומסמן את הדרך בה הייתי רוצה למצוא כוח ללכת והוא שירה של רחל: התשמע קולי?
כך ראיתי אותך אז. מהלכת עם מנגינה ולא בטוחה מה כוחה, האם תזכה להד.

אין לחזות האם יזכה אדם במתת כזו או לא. אך עליו להושיט יד באמונה כי הזכות לכך יש לו. ואין להסתתר במסגרות שכאילו תענקנה זאת בגניבה (מסגרות פוליטיות, דתיות או אפילו משפחתיות).

כשכתבתי לך אז את הפתק ידעתי כי גנוזים בך כוחות רבים המחפשים אמון והד.
פתקתך רק אישרה תחושותיי אלו.

כל טוב ותודה רבה.
שלך מוקי

אם אלו היו מוריי ורבותיי, מה הפלא שהפכתי למורה לחיים באמצעות מגע, החוסר והכמיהה הכי עצומים בנפשי.

וכך, כל חיי, חיה את הניגון הנובע מליבי…

קישור לסרטון עם נגינת חליל של

בתחתית העמוד בו אתה מתבונן, ישנו ציטוט  של פבלו קזלס שהנו נר לרגלי.
משפט זה מזכיר לי שוב ושוב מדוע הנני כאן ואת חשיבות עבודת אור וריפוי

את השיר של פבלו קזלס שרתי גם בהרים בסיני וחולקת אותו עימכם